לא היו לי ציפיות, באופן שיגרתי אפילו הנמכתי את אלה שכן היו לי. הגעתי למשרד שלהם לפגישה בנושא תערוכה. משהו כללי שכזה. תיארתי לעצמי שבטח היו מס' אמנים אולי אפילו ממספר מדיות לתערוכה קבוצתית גנרית. אמנים נוספים לא היו שם, הייתי רק אני. ובתום פגישה של כארבעים דקות הציעו לי לקיים תערוכה בינואר. "תחשוב על איזה נושא שבוער בך" אלו היו המילים שאיתן יצאתי מהפגישה… מה אני עושה עכשיו? וואו, זה מפתיע. נתפסתי לגמרי לא מוכן. ושוב, מה אני עושה עכשיו? עכשיו הפך לשבוע, הפך לשבועיים, חודש… זה לא הכה בי בפתאומיות, היו לי כל מיני רעיונות וכיוונים אבל גם הרבה באלאגן בראש. ידעתי שלא יהיו פורטרטים של אנשים בתערוכה כי זה היה קו ברור ומובן בין שני הצדדים כבר בתום הפגישה. ובכל זאת רציתי סוג של פורטרטים, משהו שייקח את הצופה לאותו מקום שאני מרגיש כשאני צולל לתוך דימוי וזה קורה לי הכי הרבה כשאני נתקל בדימוי עם דמות אנושית. מתחילת השנה מלווה אותי תחושה חזקה של קרבה למוות ולחיים, אבי נפטר בינואר חודש אחרי יום ההולדת 1 של אדי. זה היה לי דיי ברור שהנושא כללי ככול שיהיה הוא מוות וחיים. ובאמת שכבר אמרו כל כך הרבה על מוות וחיים אז הדימוי חייב להיות שחקן ראשי והחוויה צריכה להיות מורכבת מהתבוננות ארוכה וברורה. חשבתי שאני חוזר לאותם דימויים של פרוקי רגליים מתים בתנוחות בהם נמצאו ברחבי הבית והגינה. (כן, יש לי צנצנת של ג'וקים מתים) אבל עם כמה שזה נשמע רומנטי רציתי להמתיק קצת את הבעיטה לבטן הרכה לפני שמעכלים- זה נושא שיש בו הרבה טאבו בחברה, ובכלל אצלנו בבית עד שאבי הגיע למצב סופני. הרעיונות שבאו אלי מכל מיני כיוונים, הלכו והזדקקו עד שהחלטתי על האובייקטים שלי. פרחים. בהתחלה אספתי כאלה שכבר נשרו, נמצאו על המדרכה או לשולי הדרך, בגינה או בעציץ, אבל רק אלה שנשרו. לאחר מכן הלכתי לחנות הגינון וקניתי מזמרה ויצאתי עם כלי לאיסוף . מגינות בשולי הכביש, לגינות של שכנים שהעציצים והעצים שלהם גלשו מעבר לחומת ביתם והשוויצו באקזוטיקה שעד כה לא ממש שמתי לב לכל פרטיה. עלו לי בראש אותם תצלומים מרהיבים של קארל בלוספלדט אבל רציתי לעשות את זה שונה. משהו שיכניס עוד אישיות ויחבר אותנו האנשים לחברינו הפרחים. כולנו אנשים כולנו חיים ומתים ואפילו חלקינו נראים דומים זה לזה. חיינו ומותינו שונים וכשמתחילים לפרק את החיים, גם רגעים מהם שונים משל אחרים. החלטתי לתעד את הפרחים והעלים כשהם נמצאים יותר קרוב למוות שלהם. ומתוך זה לצאת לחפש את הדימוי. הופתעתי לגלות כמה פרחים יש בחוץ! התהליך כמו החיים היה מורכב משלבים ומעברים לא מעטים. כל דימוי מורכב מהעמדת הפרח וממס' רב של חשיפות שיאפשרו ריבוי פרטים ככל שניתן (למעשה להתגבר על מגבלה אופטית של צילום מאקרו יש לצלם אובייקט מס' רב של פעמים וליצור מעין פנורמת עומק, כך שלא יהיו חלקים שאינם בפוקוס). לאחר מכן צילומים נוספים של אובייקטים מפורקים שוב במס' חשיפות. אחרי שכל חומר הגלם לדימוי מוכן אפשר להתחיל להרכיב אותו. אז כל דימוי סופי מורכב מתהליך צילומי ארוך עם עשרות צילומים שבסופו של דבר מוזגו לתצלום אחד. זו הצצה ראשונה לדימוי הראשון שהוגש לקבלת אישור להמשיך. הדימוי כל כך גדול כמעט 50 מגהפיקסל שפרטים מסויימים בצפייה על מרקע לא יבואו לידי ביטוי. כמו שהרבה צלמים אוהבים להגיד- "צריך לראות את ההדפסה הגדולה" :)
